בית האפשרויות הבלתי מוגבלות

בית הגלגלים בהרצליה פיתוח שופע פטנטים שנועדו להקל על חייהם של חניכי העמותה, אך כלפי חוץ מפגין חזות של וילה טיפוסית

מאת: נעם רביד
מתוך: הארץ

קבלת הפנים שהכינו תושבי הרצליה פיתוח לחניכי ומתנדבי עמותת בית הגלגלים היתה לא נעימה בלשון המעטה. במשך יותר משש שנים עיכבה קבוצת תושבים נמרצת וקולנית את הבנייה של משכנה החדש של העמותה, המסייעת לילדים ובוגרים הסובלים משיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות אחרות הקשורות בנכות פיסית.

בין השאר העלו השכנים טענות שונות נגד ההחלטה של עיריית הרצליה להחכיר לעמותה מגרש שנמצא בלב מרקם הווילות של השכונה. נטען כי הקמתו של בניין ציבור מסוג זה תביא לירידת ערך הנכסים הסמוכים. מתחת להתפלפלויות המשפטיות היה כמובן סאבטקסט חריף: חוסר ההכרה בזכותם של נכים לחיות ולפעול במסגרת הקהילה. מה עונים לשכן שאומר “אנחנו לא רוצים לראות פה נכים”? “אני אומר לו שהוא גזען, זאת טענה שאני פשוט נאלם דום מולה”, אומר אלי ריבלין, מנהל סניף מרכז של בית הגלגלים.

הדיון המשפטי נחתם לבסוף בספטמבר 2009 בפסיקה חד משמעית של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ד”ר קובי ורדי. “דעתי לא נוחה מהעתירות ומהבקשות, ואני סבור שהן הוגשו בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, תוך העלאת טענות תכנוניות המהוות כסות ואצטלה בלבד לכוונתם ולמטרתם האחת של המבקשים, למנוע מש”י (עמותת בית הגלגלים, נ”ד) להקים מבנה של קבע לנכים”.

הסיפור של בית הגלגלים, שסופו בבניין חדיש ומסקרן שנחנך לאחרונה, הוא מקרה מובהק של תופעה חברתית-תכנונית ידועה שמכונה נימב”י (Not In My Back Yard ­ NIMBY): התנגדות של אוכלוסייה מקומית לשימושי קרקע או להקמה של תשתיות ובניינים שנחשבים בלתי רצויים מבחינה קהילתית וכלכלית. לרוב, התושבים אינם מביעים התנגדות עקרונית להקמת הבניין אבל מעדיפים שיוקם בשכונה אחרת, בעיר אחרת או במדינה אחרת. בישראל התופעה בולטת במקרים של הקמת מוסדות לאוכלוסיות נחלשות או בעלות מוגבליות, או במאבקים על התקנה של אנטנות סלולריות על גגות.

את הבניין החדש של עמותת בית הגלגלים, שנוסדה לפני 33 שנים ומפעילה כיום חמישה סניפים ברחבי הארץ, תיכנן משרד “החדר” התל-אביבי. המשרד נבחר במסגרת תחרות תכנון סגורה שהתקיימה לפני כעשור. המגרש משתרע על שטח של דונם וחצי ומאופיין בצורה מלבנית ארוכה. בשונה מהמשרדים האחרים בחרו אדריכלי “החדר” להשתמש באורכו של המגרש כיתרון במקום לנסות ולחלק אותו למקטעים קטנים יותר.

בפני האדריכלים עמדו שני אתגרים מרכזיים: התאמתו של הבניין על כל חלקיו ­ כולל הרהיטים, כלי המטבח ומפסקי התאורה ­ ליותר ממאה נכויות שונות ולחניכים מגיל 10 עד 40, ובמקביל הניסיון ליצור בית שאינו מזכיר מראה של מוסד שיקומי או בית חולים. האדריכל חנן פומגרין מסביר כי לפני התכנון, הוא ועמיתיו סיירו בעשרות מוסדות דומים ברחבי הארץ וניסו ללמוד מהכשלים ומההצלחות שלהם.

הבניין מחולק לשתי “אצבעות” אורכיות. הדרומית מיועדת לשימושים הציבורים: חדר האוכל, המטבח, חדרי הפעילות והמשרדים, והאצבע הצפונית ­ לחדרי המגורים של החניכים. בין השניים מפרידה רמפה גדולה שמאפשרת לנכים להתנייע בתוך הבית מבלי להשתמש במעלית. הרמפה מעוצבת בכישרון רב מחומרים סטנדרטיים כגון פלדה, לוחות עץ מתועש וכבלי מתכת שמחליפים את המעקה. מעליה ממוקם חלון גג שזורק אור ישיר אל תוך החלל. לא מפתיע שהחניכים והמתנדבים, נכים ולא נכים, בוחרים להשתמש בה כדי לעלות או לרדת בין הקומות.

בצמוד לרמפה ממוקם גם הסלון, חלל כפול שבצדדיו הותקנו פנלים אקוסטיים צבעוניים. על החזית הדרומית, שפונה לחצר שקועה, הותקן מושב חלון גדול שמעניק מעין תחושה של ריחוף בחלל. “זה ניסיון לתת פרספקטיבה אחרת של המרחב בעבור אנשים שמרותקים לכיסאות גלגלים ורואים את העולם בגובה של מטר וחצי”, מסביר פומגרין.

ברחבי הבניין הותקנו “פטנטים” שונים שפותחו בעבור החניכים, כמו עבודות נגרות מיוחדות בחדרי השינה שמאפשרות מעבר נוח בין כיסא הגלגלים לבין המיטה, או רמפה מוגבהת בחניה שמבטלת את הצורך במעלון. דגש מיוחד הושם על התנועה ברחבי הבניין: אין מסדרונות ללא מוצא או פינות חדות שיקשו על התנועה של כיסאות הגלגלים. בסך הכל משתרע הבניין על כ‑1,500 מ”ר בשלוש קומות, אך הוא מעניק תחושה נעימה וביתית. החלק היחיד שטרם הושלם הוא הגג, וכעת מחפשת העמותה תרומה להקמת גן ירוק.

כלפי חוץ מפגין הבית חזות של וילה טיפוסית בהרצליה פיתוח. זו היתה החלטה מודעת של האדריכלים לנסות ולהיצמד למרקם המקומי מבחינת הפרופורציות והרכב הצורות. המקום היחיד שבו ניתן לראות את ממדיו הרחבים של הבניין הוא מחצר שקועה בקומת המרתף. החלטה אמיצה בתהליך התכנון היתה הפניה של החצר הקדמית כלפי הרחוב כדי ליצור קשר בלתי אמצעי בין החניכים בבית לבין העוברים והשבים. בעבור רבים מילדי השכונה זאת הפעם הראשונה שבה הם נחשפים לאוכלוסייה בעלת מוגבליות באופן יומיומי.

“החדר” נוסד בשנת 2000 על ידי שלושה שותפים: חנן פומגרין, ברד פינצ’וק ובובי לוכסמבורג. המשרד שוכן בקומת המרתף של בניין תל-אביבי בסגנון הבינלאומי ועבודותיו כוללת בין השאר את שיפוץ מרכז המוסיקה במשכנות שאננים, מרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן (כאדריכלים עמיתים לדניאל ליבסקינד), פרויקט כיכר העיר בחולון (בשיתוף ורה ינובשצ’ינסקי ומשרד בינט בהולנד) ושורה של פרויקטים פרטיים למגורים. בצמוד למשרד פעלה גלריה לאמנות תחת אותו השם במשך כעשור. הגלריה נסגרה לאחרונה בשל התרחבות פעילות המשרד. פומגרין ייסד את סדרת התערוכות הדו-שנתיות “40 על 40” שחושפת עבודות של אדריכלים צעירים מתחת לגיל 40, וגם אצר את התערוכה האחרונה בסדרה המוצגת בימים אלה בגלריית בית האדריכל ביפו.

Leave a Reply

captcha *