אנשים עם מוגבלות-הגיבורים והגיבורות

שישה עשורים מחיי אני חלק מאותם גיבורים וגיבורות, ציבור האנשים עם מוגבלות ובני משפחתם, בשר מבשרם, ממש כך.

הכל התחיל בשנות החמישים כשלקיתי במחלת
הפוליו והפכתי לילד נכה עם מוגבלות. מסע חיי החל ועבר מגן הילדים במוסד 'אברהמס' דרך
בית הספר 'תקומה' שהיוו מסגרת חינוכית מיוחדת לנכי הפוליו, עבור דרך שני עשורים כשחקן
נבחרת ישראל בכדורסל על גלגלים ועד היום כיו״ר ארגון נכי ישראל שהפך לביתם של האנשים
הלוקים בסוגים שונים של נכויות.

בחישוב פשוט הדבר מלמד, שמגיל שלוש אני
צמוד לציבור היקר הזה. אתם וודאי שואלים מדוע אני קורא להם גיבורים וגיבורות. אז הנה
התשובה:

קוראים יקרים, במהלך חיי עברתי המון.
לצערי, לא הצטיינתי בלימודים בגלל סיבות אישיות ומשפחתיות, אך לעולם, מודה אני לאל
וגם לאימא שלי שלא נכנעתי לנכות שבי. להיפך ולשמחתי הצטיינתי במסחר. עוד בהיותי
נער מכרתי באמצעות אופניים שלושה גלגלים בייגלה וסברס בבריכות בתל אביב: גלי גיל ברמת
גן, גורדון וגלית בתל אביב. בהמשך הסעתי אומנים ושחקני קולנוע להופעות וצילומי סרטים.
ובהמשך עסקתי במסחר עודפים (סטוקים) כיבואן מוצרי אופנה לנשים מאיטליה, ספרד ופורטוגל,
כבעלים של בית אופנה מפורסם בארץ ואף פתחתי סניף נוסף של בית האופנה בארה״ב, ואפילו
פתחתי מזנוני פלאפל, טוסט נקניק, ומה לא?

אהבתי מאוד להתחבר לעסקים, עד שיצאתי
לדרכי הציבורית ששינתה את חיי. במהלך כל עיסוקיי תמיד נתתי כבוד, הנחות ושירות אדיב
לציבור האנשים עם מוגבלות. עד כאן זה חלק מהיסטוריה שלי, ועכשיו לגיבורים והגיבורות
האמיתיים – ציבור האנשים עם מוגבלות.

אני לא רוצה להעציב אתכם בסיפורים
והחיים הקשים של ציבור האנשים עם מוגבלות שעברו ועדיין עוברים. זה לא ב- D.N.A שלי משום שמטבעי אני אדם אופטימי
שמח ואוהב אדם באשר הוא, אך חשוב לי להסביר מדוע אני רואה בהם גיבורים וגבורות. ציבור
האנשים עם מוגבלות או איך שקראו לנו פעם – נכים! תמיד היינו מאחורי חומות של זכוכית,
ולמה זכוכית? כי תמיד ראו אותנו אך לא שמעו ולא התייחסו אלינו כאל בני אדם. נכים לא
היו חלק מהחברה, ממש כך, למעט הפסטיבלים של גיוסי תרומות באמצעותנו שרק גרמו לנו
יותר סבל והעשירו את כיסם של מנהלי העמותות. הכל היה חסום בפנינו. אף פעם לא התאפשר
לנו ללכת להצגה לפי בחירה של הצגה אלא היינו הולכים למקום שמסב לנו הכי פחות קשיים
וסבל מבחינת נגישות. כלום לא היה נגיש: לא בתי קפה, לא קולנוע שלא לדבר על פארקים,
קרקס ולונה פארק, אולמות אירועים ועוד.

בדיקות בקופות חולים נעשו לנו בפרהסיה,
לעיני כולם או בחניה של כלי רכב ברחוב. אישה נכה לא יכלה לעבור בדיקות גניקולוגיות
כי לא היה כיסא לבדיקה, רופא שיניים טיפל בנו בכיסא הגלגלים האישי שלנו, במדינת היהודים
מקוואות טהרה לא היו נגישים, אפילו בבתי כנסת ובבתי עלמין לא יכולנו להגיע ליקירינו,
לעלות לארון הקודש היה חלום עבורנו, לצעוד לחופה ביום נשואינו, ללוות את ילדנו לחופה,
לטקס בר המצווה, אפילו לבקר משפחה וחברים לא יכולנו, הבתים לא היו נגישים, כל הדרכים
היו חסומות וזרים לנו.

אחד הדברים שזעזעו אותי כשיצאתי לדרך
הציבורית למען זכויות הנכים היה כשפגשתי נכה צה״ל שסיפר לי שהוא נסע עם משפחתו
לטיול בצפון הארץ והוא נאלץ לחכות להם ברכב כי המקום שהם טיילו בו לא היה נגיש.
אבל מה שבאמת מקומם אותי, זאת העובדה שבמקום הזה בדיוק הוא נלחם, נפצע ונותר נכה לכל
החיים ולמרות כל זאת אין הוא יכול לגשת ולטייל במקום. אבסורדי, כואב ואכזרי ממש. תתארו
לכם מה מרגיש בן אדם, כן בן אדם, מה עובר לו בתוך הראש ובתוך הלב כשהכל חסום בפניו.
ואנא מכם, אל תתרצו את זה בכך שהמדינה החדשה ושלמדינה אין כסף – הכל בולשיט. המדינה
בנתה בניינים, מגדלים, תמיד היו פיתוחים ברפואה, בנדל״ן, בתעשייה ובכלכלה, ולמרות
זאת אף פעם לא חשבו על נציג של נכים בדיונים, ואם בכל זאת היה מישהו אז הוא היה
מעין קישוט (מרדכי וירשובסקי ז"ל).

גם היום יש 15 אנשים עם מוגבלות בכנסת
(קרין אלהרר, עמיר פרץ, עופר שלח, מיקי רוזנטל ומשה (מוץ) מטלון עד לא מזמן, אילן גילאון
שמשמיע את קולו מידי פעם) שלא שומעים את קולם. אפילו משרדי הממשלה וכנסת ישראל לא היו
נגישים.

ולמרות כל ההפליות, ההשפלות, הדחקות, ההתעלמות
וההסתרה של האנשים עם מוגבלות, הם לא נשברו. להיפך, ציבור האנשים עם מוגבלות שרד והתעלה
על כל המכשולים והחומות שעמדו נגדו. חשוב לציין ולהדגיש, ציבור האנשים עם מוגבלות מכבד
את חוקי המדינה ומוסדותיה, ילדי האנשים עם מוגבלות מתגייסים לצבא ולתפקידים חשובים,
אפשר לראות אותם בכל המקומות החשובים והסודיים של המדינה, יש המון סיפורים על זוגות
של מוגבלים שהילדים שלהם בתפקידים רגישים בצבא, במשטרה, ברפואה, בכלכלה. אהבת המולדת
היא נר לרגלינו ואור לנתיבתנו, ממש ציבור גיבור ומסור. ולמרות כל הסופרלטיביים
הללו עדיין אני לא מבין איך המדינה מפספסת את השתלבותם של מאות אלפים בחברה. למה אין
פרסומות בטלוויזיה המעודדים תעסוקה, שילוב ועידוד? למה לא מראים תשדירים על אנשים עם
מוגבלות שמנהלים עסקים גדולים וקטנים? הנכים מנהלים חיי משפחה למופת ובאהבה למרות נכותם
והייסורים הקשים. הם הפכו מודל לחיקוי.

למה לראש ממשלה, לשרים או לראשי רשויות
אין יועץ/ת מיוחד/ת לענייני אנשים עם מוגבלות? היום לכל נושא יש יועץ ורק ל-1.2
מיליון אנשים עם מוגבלות החיים במדינה אין נציג מקצועי לצד קובעי מדיניות בארצנו. אם
באמת רוצים לשלב נכים בחברה זאת הדרך הנכונה ולא כמו שהיום זורקים מיליארדים של
שקלים ללא הבחנה, מעין כיבוי שרפות שאינו מועיל ואינו תורם כלום. בכסף שיש אפשר
להפוך את ציבור האנשים עם מוגבלות לציבור תורם, מתנדב וכלכלי.

אין ספק שבשנים האחרונות עשינו דרך ארוכה
אך עוד עשייה רבה לפנינו. איש חכם אמר פעם כי מסע ארוך מתחיל בצעד הראשון ואנחנו התחלנו
להתגלגל עם גלגלי הניצחון והגבורה של ציבור האנשים עם מוגבלות. חברים וחברות טיפ
קטן ממני, אחד הדברים החשובים לחיינו זה לא להתבייש ולא לשתוק יותר, כנסו לכל מקום
ואתר בגאון והפגינו נוכחות במקום כאילו הוא שלכם, תרגישו בבית, תרגישו רצויים ואהובים,
אל תעשו חשבון לאף אחד/ת שמנסה להסתיר או מבקש לא להתחשב בכם.

גיבורים וגיבורות, הוכחתם שאתם לא פראיירים
ורובכם הגדול ניצח את כל המהמורות וחדרתם לחיים של כל החברה הישראלית. אשריכם. כל
הכבוד!

Leave a Reply

captcha *